אמר אל הכהנים. למעלה פירש הבדלה שבין ישראל לעמים, כדכתיב: אשר הבדלתי אתכם מן העמים, שהבדילם מן שקצים ורמסים ומצורעים וזבים וזבות ובהמה טמאה ושאר ט[ו]מאות שלא נצטוו בני נח עליהן, ועתה מפרש הבדלת כהנים הדיוטים מישראל, שהם מצוים להבד[י]ל מטומאת מתים, לבד חמשה מתי מצוה הכתובים כאן, וישראל מטמאין על כל מת לקוברו ולעסק בו:
בני אהרן. לא בנות אהרן, ורבותינו דרשו: להזהיר גדולים על הקטנים, שלא יניחום לטמא במתים. הגה"ה:
לנפש לא יטמא. אפילו בעמיו, לקרוביו, וכל שכן לנכרים, ורבותינו דרשו לנפש שהוא בעמיו, אבל אינו בעמיו כגון מת מצוה מטמאין:
כי אם לשארו. אמרו רבותינו, שארו זו אשתו, וכן מוכיח סיפא דפרשה שכהן מטמא לאשתו, מדכתיב: לא יטמא בעל בעמיו להחלו, הא שלא להחלו מטמא, וכתיב נמי: ולאחותו הבתולה…אשר לא היתה לאיש, הא אם היתה לאיש לא יטמא לה, כי אם בעל[ה] קוברה ומטמא לה, ואפילו הוא כהן, דכתיב: והיו לבשר אחד, ואין קורבה גדולה מזו:
הקרב אליו. שאינו בא מחמת אחר כגון דודו הקרוב אליו מכח אביו, וכן כל קרובים באים מכח אחרים, חוץ מאלו, ולכן כתיב: הקרב אליו, שהקורבה מגעת אליו. ולבנו לבתו, בני קיימא, אבל לנפלים אינו מטמא, ולכך אין כהן טמא לבנו ולבתו שמתו בתוך שלשים, אלא א"כ קים ליה שכלו חדשיו, וכל שכן לאחיו ולאחותו, כדיליף בת"כ: מה אביו ואמו בני קיימא, אף בנו ובתו בני קיימא. הגה"ה:
לה יטמא. ולא לאבריה, וכן לאביו כשהוא שלם ולא לאברים, שאין כהן מטמא לאבר מן החי לאביו, אבל כשמת מטמא אפילו לעצם כשעורה:
לא יטמא בעל בעמיו. מצאתי מפורש: כמו: לבעל בעמיו, דאפילו לכהן גדול שמת לא יטמא. ויש לפרש בעל כהן קורא בעל, לפי שהוא קדוש. ולא יטמא להחלו, לקרוביו המחוללים, כגון אם יש לו אח חלל או בן חלל. ורבותינו אמרו שהוא מטמא אפילו לבנו ממזר, חוץ מי שיש לו מן השפחה והנכרית, ופירשו על אשתו שהוא מחולל עליה כגון שנשא גרושה:
לא יקרחה קרחה בראשם. לפי הפשט היה נראה שישראל אינם חייבין אלא בין העינים ועל מת ועל כמה קרחות לאו אחד, כדכתיב: ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, אבל כהנים חייבין על הראש ואפילו בלא מת ועל כל קרחה וקרחה, מדכתיב: לא יקרחה קרחה, לחייב על כל קרחה וקרחה, בראשם משמע כל הראש:
ופאת זקנם לא יגלחו. לפי הפשט נראה, שישראל אינו חייב אלא בהשחתה כגון תער, כדכתיב (בהו): ולא תשחית את פאת זקנך, וכהנים אפילו בגלוח בעלמא:
ובבשרם לא ישרטון שרטת. לפי הפשט, שרטת לחיב על כל שריטה ושריטה ואפילו בלא מת, וישראל אינם חייבין אלא על מת ועל כמה שריטות אחת, דכתיב בהן: ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, ואין להעמיד על הפשט מפני הגזרה שוה דפאת פאת, שנתנה למשה מסיני, ובין כהנים ובין ישראל חייבים על הראש כעל בין העינים וחייבין על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה ואינם חייבין אלא על המת ואינם חייבין אלא על הגלוח שיש בו השחתה, כגון תער, דאי סלק' דעת' למימר להחמיר ליתן את האמור של זה בזה, ולחיבו בין על מת בין בלא מת בין בגלוח בין בהשחתה, אם כן, למה הזכיר: ושרט לנפש? לימא ושרט סתם, ולימא בגלוח ולא ליזכר השחתה, (דהשחתה אין לך גלוח גדול מזה), אבל מדכתיב גלוח והשחתה, שמע מינה דאין חייבין רק בהשחתה שיש בה גלוח ובגלוח שיש בו השחתה, כגון תער שמגלח ומשחית שאינו משייר כלום חוץ לבשר, לאפוקי מלקט ורהיטני שעוקרים השער ומספרים, ואם תאמר, מאחר שהם חייבין על כל הראש, למה הזכיר בין העינים, כיון דאין לדרש שניהם, בראשם ובין העינים, למה כתב, דלמא בראשם והרי בין העינים בכלל, הרי הוא מפנה לדון גזרה שוה ללמדנו מקום הנחת תפילין, דכתיב בהן: והיו לטטפת בין עיניכם, מה כאן מקום שער אף להלן מקום שער, דהא כתיב כאן קרחה, וגזרה שוה דפאת פאת והפנאתה בפרק קמא דקדושין מקרח הקרחה. ואם תאמר, מאחר שישראל וכהנים שוים באלו דברים, למה נכתבים גבי פרשה ככהנים, לכתבן גבי ישראל שתי הפרשיות ולילפן מהדדי כדהשתא והוא הדין לכהנים, איכא למימר דהא קא משמע לן, דאי עבדי להו כהנים להני שריטות וגלוחין וקריחות דאסורין לעבד עבודה עד יצמח ראשם וזקנם ותתרפא השריטה, כגון שגלוחי ראש ופרועי ראש דאסורין לעבד ולא מחלי עבודה, כדכתיב ביחזקאל: וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, דלא מחלו עבודה, כדאמר בסנהדרין בשלהי פרק כהן גדול, ללמדנו כן נכתבו גבי כהנים:
זנה. פליגי בה תנאי ביבמות:
וחללה. שנולדה בפסול או נבעלה לפסול לה:
גרושה מאישה. אעפ"י שאינה אלא מאישה שאמר לה: הרי את גרושה ממני ואי את מותרת לכל אדם, וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה, שאינו גט גמור ואין בו כריתות, וכל שכן גרושה גמורה:
כי קדוש אני. וראוים משרתי להתנהג בהם מנהג קדושה.
ובת [איש] כהן. בזיקת הבעל הכתוב מדבר, דילפינן אביה אביה מנערה המאורסה, לרבנן נשואה בשרפה ולא ארוסה, לר' שמעון ארוסה ונשואה, לר' ישמעאל ארוסה ולא נשואה, כדמפרש טעמייהו בפרק ד' מיתות:
את אביה. שהוא קדוש, הוא מחללת ומזלזלת, ועונה כפול ולכך תשרף:
והכהן הגדול. עתה בא לפרש הפרש שבין כהן גדול לכהן הדיוט:
מאחיו. שאם אין לו מגדים אותו משל אחי, ולפי הפשט, שהוא גדול משאר אחיו:
[את] ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. שאינו רשאי לנוול עצמו בשביל אבלות:
ומן המקדש לא יצא. אם מת לו מת:
ולא יחלל. בעבודתו שם דכהן גדול מקריב אונן ואין עבודתו מתחללת, הא אחר שלא יצא חלל, וילפינן נמי מהכא שאינו יוצא אחר המטה, יש אומר כלל, ויש אומר נכסים והוא נגלה. אבל אינו אוכל אונן, כמו שפי' אהרן: ואכלתי חטאת היום, בתמיה, לפי שקדשים אין נאכלין אלא בשמחה, דכתיב: וזבחת שלמים ואכלת [שם] ושמחת, ואנינות בלבו:
אני ה'. והמשמח לשמי צריך להתקדש.
כי אם בתולה. הא בעולה בעשה, דלאו הבא מכלל עשה, עשה, ואם תאמר, מאי שנא: כי אם צלי אש, וכי אם בתולה הוי עשה, איכא למימר, דכי אם בתולה קאי איקח אשה דבתריה שהוא עשה, וכי אם צלי אש אלאו דלעיל קאי, שהרי אין אחריו עשה:
ולא יחלל זרעו. בשני חלולין הכתוב מדבר, אחד לה ואחד לזרעה, זרעו מתחלל אבל הוא אינו מתחלל, אלא נודר ועובד יורד ומגרש, אבל כל זמן שלא נדר לגרשה לא שבקי ליה מדרבנן:
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. וכאן אמר איש אשר בו מום אינו דין שיקרב, ולהעמיד דבריו בא זה, וכי זה כמו דהא:
אך אל הפרכת לא יבא. אעפ"י שהתירו הכתוב לאכל קדשים שהאכילה כפרה, דאמ' ואכלו [אתם] אשר כפר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, סבור הייתי שכפרה שאינה ריח ניחוח יכולים לעשות, לכך איצטריך למימר: אך אל הפרכת לא יבא:
ואל המזבח לא יגש. מזבח הזהב להזות עליו, כי אינם ראוים לכפרה זו:
כי אני ה' מקדשם. הפרכת והמזבח, ואין בעל מום ראוי לבא אליהם:
